פסק-דין בתיק ת"ק 006122/05

התובעים, בני זוג, הגישו תביעה כנגד הנתבעת, שהינה מארגנת חבילות תיור לחו"ל, בדרישה להחזיר להם עלות מחיר כרטיס טיסה, בסך 359$ (1,615 ש"ח), שרכשו אצל הנתבעת עבור ילדתם, ילנה קוטובסקי (להלן: "הילדה"), כבת 10 שנים וכן לחייבם בפיצוי עבור עוגמת נפש בסך 7,000 ש"ח.

העובדות הרלבנטיות, בקליפת אגוז, הינן כדלקמן:

התובעים ביצעו הזמנת חבילת נישואין בבולגריה, כאשר מועד יציאתם לחו"ל נקבע ליום 5.6.05 וחזרתם ארצה ביום 9.6.05. את ההזמנה הם ביצעו, לפי דברי כתב התביעה, בתחילת חודש מאי 2005.

לטענת התובעים, הם ביצעו במשרדי הנתבעת שתי הזמנות בשני מועדים שונים. בשלב הראשון הזמינו אצל עדת ההגנה, הגב' אנה ליצקי, זוג כרטיסים עבורם וכן עבור הילדה; ואילו ביום 13.5.05 ביצעו הזמנה נוספת לגבי בת דודתו של התובע, הגב' גיסמן אלווירה. בהזמנה זו נרשמו פרטיהם של הילדה ושל בת הדודה. יצוין, כי לא ברור אם אכן כבר בהזמנה הראשונה צורפה הילדה, או שמא, רק להזמנה השנייה, כפי שיפורט להלן.

ביום 5.6.05 הגיעו התובעים ביחד עם הילדה ובת הדודה לשדה התעופה בנתב"ג, ולאחר שעברו בידוק ביטחוני, ניגשו לדלפק מסירת המזוודות וקבלת כרטיסי עליה למטוס. בשלב הזה הודע להם כי לנוכח העובדה שהילדה רשומה כאזרחית זרה (אינה בעלת דרכון ישראלי), אינה יכולה להצטרף לטיסה בהעדר אשרת כניסה למחוז חפצם בבולגריה. יצוין, כי הילדה נושאת תעודת מעבר ועל כן נדרשת אשרת - "ויזה".

בבירור שערכו התובעים עם נציגת הנתבעת, נאמר לתובעים כי נושאי תעודת מעבר חייבים באשרת כניסה  "איך לא אמרו לכם?"- כך נאמר לטענתם, כמו כן, נאמר להם שהילדה תצטרך להישאר בארץ והם יוכלו לצאת בטיסה לחו"ל. הילדה נלקחה משדה התעופה עם בן משפחה ונשארה עימו במהלך שהותם של התובעים בחו"ל עד לחזרתם.

לטענת התובעים, בשתי הזדמנויות שהיו במשרדי הנתבעת בתל-אביב לא נאמר להם שם כי הילדה חייבת באשרה כניסה לצורך נסיעתה לבולגריה.

התובעים מלינים על הנתבעת שלא יידעה אותם בדבר חובתם להצטייד באשרה עבור הילדה, וכמו כן לא רק ששילמו מחיר מלא עבור "החבילה" לילדה, אלא נגרם להם צער ועוגמת נפש, שכן היה מדובר באירוע משפחתי מיוחד בחשיבותו - חתונה!.

הנתבעת, מצידה, כפרה מכל וכל בחבותה לשלם לתובעים פיצוי כלשהו, ו/או להחזיר להם את מחיר כרטיס הטיסה ששילמו עבור הילדה. לטענת הנתבעת, שומה היה על התובעים לדאוג לאשרה עבור הילדה ואין זו חובתה של הנתבעת לדאוג לכך.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת חתומים התובעים, או מי מהם, על נ/1 (טופז אישור פרטי הזמנה) מיום 13.5.05, כ-3 שבועות טרם הטיסה, ושם צוין במפורש בגדר מידע ותנאים מהותים להזמנה (בהתאם לתקנות שירות תיירות (גילוי נאות) התשס"ג-2003 - להלן: "התקנות") כי הם "מתחייבים שהדרכון שלהם בתוקף חצי שנה מתאריך היציאה לחו"ל ובנוסף ברשותם כל האשרות הדרושות למדינות אליהם הם טסים".

אין חולקין על כך שמכוח התקנות, סע' 3(3)(ב) מוטלת על הנתבעת חובה לגלות לתובעים פרטי מידע הנחוץ לשם היציאה מן הארץ וכניסה למדינות הנכללות בחבילת התיור, לרבות תקופת תוקף הדרכונים, הצורך באשרות כניסה וכו'.

הנתבעת סבורה שבהחתמת התובעים, או מי מהם, על נ/1 יצאה ידי חובת המחוקק ואין לתובעים כאמור, אלא להלין על עצמם על שלא פעלו כפי שהתחייבו בנ/1.

התובעים טענו עוד, הן בתביעתם והן בטענותיהם בפניי, כי ביום ביצוע ההזמנה אצל הגב' ליצקי, הציגו בפניה את דרכוניהם וכן את תעודת המעבר של הילדה, וזו הפנתה תשומת ליבם לכך כי עליהם להאריך תוקף תעודת המעבר, ואכן, כפי שעולה מהרישומים בתעודת המעבר, נעשתה הארכת תוקף התעודה ביום 1.5.05. משמעות נתון זה מלמדת על כך כי ההזמנה הראשונה נעשתה על ידי התובעים לפני תחילת חודש מאי 2005, ולא כפי דברי התביעה. התובעים נשאלו לפשר דבריהם בכתב התביעה כי ההזמנה נעשתה בתחילת חודש מאי 2005 והשיבו כי, ככל הנראה, התבלבלו ולא זכרו את המועד המדויק של ביצוע ההזמנה הראשונה. במהלך הדיון נזכרו התובעים כי ההזמנה בוצעה ביום שישי שלפני ה- 1.5.05, כך שלכאורה בוצעה הזמנה זו ביום 29.4.05.

נוכח אי הבהירות בלוח הזמנים ביחס למועד ביצוע ההזמנה הראשונה, ביקשתי מנציג הנתבעת להמציא את טופס ההזמנה המקורית של שני בני הזוג, שנערך על ידי הגב' ליצקי (דוגמת נ/1). נעשתה הפסקה לצורך בירור עניין זה והסתבר לאחריה כי אין בנמצא בשלב הזה טופס ההזמנה המקורית בידי הנתבעת (הראשונה). אודה ולא אכחד, נפלא מבינתי הא כיצד טרחה הנתבעת להצטייד בנ/1 מיום 13.5.05 ולא להביא בפני בית המשפט את טופס ההזמנה הראשונה שיכול היה לסיוע בפתרון המחלוקת בנוגע ללוח הזמנים, כאמור לעיל.

כאמור, הציגו התובעים לטענתם, בפני עדת ההגנה, הגב' ליצקי את דרכוניהם ואת אשרת המעבר של הילדה, אלא שזו האחרונה הכחישה, כלל ועיקר, תעודת המעבר של הילדה והעידה כי כל אשר הוצג בפניה במועד ההזמנה הראשונה היו דרכוניהם של בני הזוג.

במחלוקת עובדתית זו מצאתי תמיכת מה לגרסת התובעים בסמיכות הזמנים שבין ביקורם במשרד הנתבעת לבין מועד הארכת תוקף תעודת המעבר של הילדה ביום 1.5.05. סביר בעיני יותר כי האריכו תוקף התעודה בשל אירוע שהתרחש במשרדי הנתבעת, כפי הנראה, כך שנציגת הנתבעת הפנתה תשומת לב התובעת, שביצעה ההזמנה, לעובדה כי עליה לגשת ולהאריך תוקף התעודה.

נציג הנתבעת טען בבית המשפט (עמ' 2 לפרוטוקול, למעלה), כי אם הוצג דרכון ותעודת מעבר ולא נאמר לתובעים הצורך בהוצאת אשרה, יש מידה מסוימת של רשלנות מטעם חברת הנסיעות, אך ברור, לטענתו, כי יש רשלנות תורמת של הלקוח עצמו. הוסיף נציג הנתבעת בתמיהה, כי יש צורך בתעודת מעבר רק למדינה שבה נוחתים אבל לא בישראל ואין לי אלא להפנותו להוראות התקנות שצוטטו לעיל.

אם כה ואם כה, נראה לי בסופו של יום כי יש מקום לחייב את הנתבעת באופן חלקי, כאשר לתובעים ניתן לייחס רשלנות תורמת לא מבוטלת וזאת נוכח חתימתם על נ/1 וההצהרות הכלולות בו.

סבור אני, בכל הכבוד, כי היה על הנתבעת להסב את תשומת ליבו של הנוסע בתעודת מעבר כי עליו להצטייד באשרה ולא להסתפק בלצאת ידי חובה בהחתמתו של טופס אישור הזמנה, כדוגמת  נ/1. אין לי ספק שמאן דהוא מנציגי הנתבעת שטיפל בכרטיס עבור הילדה ראה, ו/או היה חייב לראות לראות את תעודת המעבר, כפי שהעידו על כך התובעים.